
התאדות היא כמות המים שעוברת מן הקרקע וממאגרי המים הפתוחים אל האטמוספרה במשך תקופה נתונה, והיא אחד הנתונים הבסיסיים ביותר בתכנון השקיה. המפה שלפניכם מציגה את ההתאדות השנתית הממוצעת בישראל, כפי שהיא נמדדת ברשת תחנות המדידה הפרוסה ברחבי הארץ.

מפת ההתאדות השנתית הממוצעת בישראל. לחיצה על המפה תפתח אותה בתצוגה מוגדלת.
המפה מציגה את סך ההתאדות הממוצעת בשנה, במילימטרים, לפי אזורים. הערכים נגזרים ממדידות רב-שנתיות ומשוקללים למפה רציפה, כך שניתן לאמוד את ההתאדות גם בנקודות שאין בהן תחנת מדידה בפועל. לקריאת ערך מדויק באזור מסוים יש להיעזר בסקאלת הצבעים שבשולי המפה ולפתוח אותה בתצוגה מוגדלת.
המדידה נעשית באמצעות גיגית התאדות — מיכל מים פתוח בעל ממדים תקניים, המוצב בתחנה המטאורולוגית. ירידת מפלס המים בגיגית לאורך היממה, בניכוי הגשם שירד באותו זמן, היא ההתאדות היומית. שיטה זו משמשת כסטנדרט בינלאומי, ומאפשרת להשוות בין תחנות ובין שנים.
עוצמת ההתאדות באתר נתון נקבעת בעיקר על ידי ארבעה גורמים:
ההתאדות בישראל אינה אחידה, ומגמתה ברורה: היא עולה מצפון לדרום, ומן המישור החופי פנימה לכיוון בקעת הירדן והערבה. הערכים הנמוכים באתר נמדדים בגליל העליון ובאזורי ההר הגבוהים, שבהם הטמפרטורות מתונות והלחות גבוהה יחסית, והערכים הגבוהים ביותר נמדדים בערבה ובאזור ים המלח — אזורים חמים, יבשים ובעלי קרינה עזה לאורך רוב השנה.
גם בתוך השנה הפער גדול. שיא ההתאדות הוא בחודשי הקיץ, כאשר הקרינה בשיאה והאוויר יבש, והמינימום הוא בחודשי החורף. משמעות הדבר לחקלאי היא שצריכת המים של אותו גידול עצמו משתנה מהותית בין העונות, ותכנון השקיה המבוסס על ממוצע שנתי בלבד יחטא למציאות בשני הכיוונים.
ההתאדות היא נקודת המוצא לחישוב צריכת המים של הגידול. הדרך המקובלת היא להכפיל את ההתאדות שנמדדה במקדם המתאים לגידול ולשלב הגידולי שבו הוא נמצא, וכך לקבל את כמות המים שיש להשלים בהשקיה. שימוש בנתוני התאדות עדכניים במקום בממוצע קבוע מאפשר להתאים את מנת ההשקיה למזג האוויר בפועל, לחסוך במים ולמנוע גם השקיית יתר וגם עקת יובש.
נתוני התאדות עדכניים מתחנות המדידה זמינים בעמודי תחנות מדידה ו־סיכום יומי, והמלצות ההשקיה המבוססות עליהם מוצגות בעמוד השקיה.